קצר ולעניין: הרהורים על סרטים וסיפורים קצרים

le jour le plus courtבצרפת כמו בצרפת, כל אירוע ראוי לחגיגה – גם היום הקצר בשנה. ב-21 בדצמבר, ברוח התקצרותן של שעות היום, התקיים ברחבי צרפת פסטיבל סרטים קצרים. לצד אירועים גדולים דוגמת מפגש עם מישל גונדרי במוזיאון פומפידו, סרטים קצרים הוקרנו בבתי קפה ובמקומות ציבוריים, ולפני כל סרט באורך מלא שהוצג באותו היום בבתי הקולנוע.

בעקבות הפסטיבל, ואולי משום שאני קוראת בימים אלה את המראה מקאסֶל רוק של אליס מונרו, עלו בי הרהורים על הקשר בין ז'אנר הסיפור הקצר בספרות לבין אותו הז'אנר במדיום הקולנועי. בשני המקרים נדמה שיש ליוצר חופש רב יותר מאשר בסוגה הארוכה, אם ברומן ואם בסרט באורך מלא, ושגבולות השפה האמנותית מסוגלים להיפרץ בקלות רבה יותר. אלמנטים סיפוריים כמו עלילה נרטיבית או מסגרת של זמן ומרחב ננטשים או זוכים לפירושים יצירתיים יותר בסוגות הקצרות. הרטוריקה של שני הז'אנרים הקצרים מזכירה סיפור עם שסופר בעל-פה במשך שנים והועבר מדור לדור, ואולי על שום כך אופיים הפנטסטי, המיתי, דמוי האגדה.

אין זה מפתיע שרוב הספרות הקצרה כיום שייכת לז'אנר הפנטזיה או המדע הבדיוני. הסוגה הקצרה, שמוגבלת לעשרים דקות או לחמישים עמודים, מחייבת את היוצר לפעול במהירות: עליו לתפוס את תשומת לבו של הקורא/הצופה מיד בהתחלה ולהבטיח לו מסע קצר אך משמעותי, כזה שיעורר בו רגשות ומחשבות במהירות מפתיעה. על מנת לעשות זאת, בדייתו של עולם דמיוני הינה פתרון טוב; הנמען מבין מיד שהוא נמצא ביקום אוטונומי בעל חוקים משלו, ומתמסר לחוויה. ברומן או בסרט ארוך, לעומת זאת, יש לקורא זמן רב יותר להרהר על משמעותם של האירועים, על הפסיכולוגיה של הדמויות או על ההיגיון העלילתי; עצם הסוגה מעלה ציפיות שונות.

עם זאת, לא מדובר בפנטזיה מוחלטת או בעולם בדיוני שאין דבר בינו לבין המציאות. הנושאים יכולים להיות מגוונים: סיפורי ילדות, היסטוריה, נושאים אקטואליים או שאלות קיומיות. הסרטים שהוקרנו במסגרת הפסטיבל "היום הקצר בשנה" עסקו בתמות שונות, החל משאלת ההגירה לצרפת ועד ויכוח על פיצה שנפלה על רצפת האוטובוס. השימוש באמצעים פנטסטיים אינו משליך בהכרח על התוכן ואינו מכפיף את היוצר לנושא ספציפי.

המראה מקאסֶל רוק הוא דוגמה טובה לכך. כמו שאר ספריה של הסופרת הקנדית, גם ספר זה מורכב מסיפורים קצרים, אך בשונה מספריה הקודמים, מונרו מתבססת בספר זה על אירועים אמיתיים ומתארת את תולדות משפחתה במשך מספר דורות. עם זאת, היא מודה כבר בהקדמה:

"העמדתי את עצמי במרכז וכתבתי על העצמי הזה […] אך הדמויות סביב העצמי קיבלו חיים וצבע ועשו דברים שלא היו ולא נבראו. הן הצטרפו לחיל הישע, הן גילו לנו שפעם חיו בשיקגו. אחת מהן התחשמלה ואחרת ירתה ברובה בתוך אסם מלא סוסים. למעשה, כמה מהדמויות התרחקו כל כך ממקורותיהן, עד שאינני זוכרת מי הן היו מלכתחילה. אלה סיפורים".

ההיסטוריה המשפחתית המסופרת דרך סיפוריה הקצרים של מונרו הופכת למיתוסים קצרים: הסבא שיכל לתקשר עם רוחות ולקפוץ מרחקים בלתי סבירים, הנסיעה הגורלית באוניה מסקוטלנד לקנדה, המכונית הראשונה שהחזיקה מעמד עשרות שנים למרות מצבה הרעוע. חיי היומיום המפרכים לובשים צורה פלאית, והדמויות הבנליות הופכות סמל לאומץ, גבורה, הישרדות וקשר לכוחות עליונים. דרך ההיסטוריה שהפכה למיתוס, הסופרת בוחנת איך העבר השפיע על האדם שהיא בהווה, כפי שכל חברה פונה אל המיתולוגיה שלה על מנת להגדיר את עצמה. המיתוס, לפי רולאן בארת', הוא זה שנותן צורה ל"וודאויות מדומות", ונדמה שהצורה המתאימה לו ביותר היא זו של הסיפור הקצר. שורשיו אמיתיים אך צורתו בדיונית ופנטסטית, כמו סיפורי האלים במיתולוגיות העתיקות.

הרטוריקה המיתית היא אולי המאפיין המשותף הבולט ביותר בין הסיפור הקצר והסרט הקצר. אם הספרות עושה זאת על ידי כלים ספרותיים עתיקי ימים, הקולנוע עושה זאת בעיקר על ידי אנימציה או שימוש בטכניקות יוצרות-אשליה אחרות. בחלק נכבד מהסרטים הקצרים בפסטיבל השתמשו באנימציה, כלי שממחיש את היחס הדואלי למציאות ולבדיון, כמו במיתוס; מצד אחד, עצם ההנפשה יוצרת עולם בדיוני ומצד שני, היא מתבססת ברוב המקרים על דמויות אמיתיות ומקומות מוחשיים. גם כאן, כמו אצל מונרו, התפר הבלתי נראה בין פנטזיה ומציאות, אשליה ואמת, הוא שיוצר את הרטוריקה הייחודית של הז'אנרים הללו.

בסופו של דבר, גם הסיפור הקצר וגם הסרט הקצר עוסקים בדימוי. על מנת להעביר לנמען את הדימוי בדרך הטובה ביותר, נדמה שהסיפור הקצר הופך ל"קולנועי" יותר והסרט הקצר הופך ל"ספרותי" יותר. הסיפור הקצר, באופיו המיתי, מתרחק מתכונותיו הנרטיביות ומנסה להעביר לקורא דימויים ויזואליים ואילו הסרט מתרחק מצביונו הלינארי והחזותי ומנסה לעורר את דמיונו של הצופה. בניגוד לסוגות הארוכות, היכולת של שני הז'אנרים הללו להצליח במשימה רבה יותר.

ובכדי שלא תישארו עם הדמיון לבדו, הנה שני סרטים קצרים שאהבתי במיוחד. בשניהם ניתן לראות כיצד האנימציה ממחישה את החיבור בין מציאות לפנטזיה והופכת את הסיפור ל"מיתוס קטן". הסרט הראשון מציג הירקמות של סיפור אהבה בלבה של חברת אנשים חסרי ראש:

(הטעינה עלולה להיות איטית, אבל כדאי להתאזר בסבלנות)

Danny boy / Marek Skrobecki / Suiss-poland 2010 / 10 min

עוד סרט קצר בצרפתית. לצערי לא מצאתי גרסה עם כתוביות, אבל אפשר ליהנות מהאנימציה… העלילה בקצרה: אחד הנוסעים עוקב אחר נוסע שעולה לאוטובוס עם פיצה. כשהפיצה נופלת על הרצפה, הוא מתרגז ומדמיין כיצד עליו לגעור בנוסע השני. אך הויכוח, כמובן, נשאר רק במחשבותיו.   La bouche cousue / Catherine Buffat and Jean-luc Greco / France 1998

 

קישורים נוספים:

"בשבח הסיפור הקצר של אליס מונרו" – ביקורת על הספר "בריחה" באתר מעריב

"שלושה ספרים של אליס מונרו: לא ארץ לרגשנים" – באתר הארץ

"המראה מקאסל רוק" – מידע על הספר באתר ההוצאה (מחברות לספרות)

"היום הקצר בשנה: חגיגת סרטים" – האתר הרשמי של הפסטיבל (צרפתית)

Comments are closed.