סגנון מעורב | על "לרוץ" מאת ז'אן אשנוז

בשבוע 41, כמעט שבועיים אחרי תאריך הלידה המשוער, הזמן הופך לנוכחות גשמית כמעט כמו הבטן התופחת שלי. כל יום מרגיש כמו שבוע ואף על פי שלפי חוקי ההיגיון אני יודעת שככל שהזמן חולף הלידה מתקרבת התחושה הפוכה לחלוטין, שהזמן רק מתאדה ונסוג או מתפשט לצדדים אבל בשום אופן אינו מתקדם, ואני נתונה בתוכו בלי שום עוגן או ידיעה ברורה לגבי הדקה הבאה. לעומת זאת, חופשת הלידה כבר התחילה. לכאורה זמן מצוין להירגע, לנוח, להתכונן, לקרוא. קל להגיד אך קשה לבצע כשחוטי לולאת הזמן הזאת קשורים לפרקים ומניעים אותך כמו מריונטה.

בתוך כל זה קרץ אליי בכל זאת מהמדף הספר "לרוץ" של ז'אן אשנוז שמחכה לי כבר הרבה זמן. שלפתי אותו, אולי מתוך תקווה שהזמן הפרטי שלי יבין את הרמז ויתחיל להניע את רגליו במהירות קדימה. זה אמנם לא קרה אבל אשנוז, מעניין כתמיד, גרם לי לחשוב על המצב הזה שבין לבין, בין זמנים, בין ז'אנרים, בין מציאות לבדיון.

הספר מספר את סיפורו של אמיל זטופק, אצן צ'כי אמתי לגמרי שנולד ב-1922, אלוף אולימפי מפורסם ששבר שיאי עולם בזה אחר זה וזכה לכינוי "הקטר הצ'כי". בקצרה: אמיל היה אדם פשוט ממשפחה פשוטה. בתחילת הסיפור אנו פוגשים אותו כשהוא עובד במפעל לנעליים, עובר מתפקיד מדכדך אחד לשני. כישרון הריצה שלו מתגלה באופן מקרי על ידי הממונים עליו בזמן ריצה שגרתית. מכאן חייו של אמיל עולים על מסלול הצלחה חסר תקדים שבו האצן המתהווה (שמעיד שהוא בכלל לא אוהב ספורט) הופך לאתלט מצטיין ששובר כל שיא אפשרי ונראה כי אינו מסוגל להפסיד בשום תחרות. הסיפור מגיע לשיאו באולימפיאדת הלסינקי, שם הוא שובר שלושה שיאי עולם, אחד מהם בריצת מרתון, כשזאת הפעם הראשונה בחייו שהוא בכלל רץ ריצת מרתון. אך בסופו של דבר מגיעים ההפסדים, אף על פי שתהליך ההידרדרות אינו תלול כמו הנסיקה מהירה מעלה; הוא עדיין שובר שיאים ומנצח בתחרויות אחת לזמן מה ומצליח לבלבל את קהל המעריצים והכתבים.

הסוף הטרגי אינו קשור להיחלשותו של אמיל כאצן אלא להרעה ביחסיו עם הגיבורה הנוספת של הספר, צ'כיה. לצד סיפורו הביוגרפי של אמיל מובא סיפורה ההיסטורי של צ'כיה; הקריירה של אמיל מתחילה לפרוח בזמן מלחמת העולם השנייה, מגיעה לשיאה בימי המלחמה הקרה ומתחילה להידרדר עם מאורעות האביב של פראג ב-1968. אמיל היה חבר במפלגה הקומוניסטית ופעמים רבות בספר קשה להבחין האם המוטיבציה שלו לניצחון מונעת מרצון אישי או מנאמנות ומחויבות למדינה. לאורך החלק הראשון של הספר ההצלחה שלו תלויה בחסדי המדינה לא פחות מאשר בכושרו הגופני ושתיהן, גם המדינה וגם הריצה של אמיל, מקצינות למימדים כמעט גרוטסקיים. כשהוא מעז להתבטא לראשונה נגד השלטון, עם כניסת הכוחות הרוסיים לפראג, היחסים מגיעים לנקודת שפל – הוא מסולק מתפקידו ונשלח לעבוד במכרה אורניום בתפקיד בזוי ומשפיל.

האם מדובר בביוגרפיה או בסיפור היסטורי? הסיפור של אמיל הוא תשתית נפלאה ומפתה לסיפור רומנטי-טרגי: הצלחה סנסציונית, שרירותית, שבסופה השפלה צורבת. גם הדמות ההיסטורית של אמיל מפתה כדמות ראשית לספר: הקטר הצ'כי זכור לא רק בשל הישגיו יוצאי הדופן אלא גם משום שהיה לו סגנון ריצה משונה ביותר שהפך לסימן ההיכר שלו: עוויתות פנים וגוף, ידיים מתנופפות לכל עבר וחיוך דו משמעי שמעיד על אירוניה או על תמימות ילדותית.

כל אלה הם מצע טוב לסיפור, ללא ספק. אך כאן נכנס לתמונה סגנונו הייחודי לא פחות של אשנוז, שאינו נופל בפח של אף אחד מהפיתויים הספרותיים הללו. הסיפור הביוגרפי-היסטורי של אמיל ושל צ'כיה מסופרים שניהם בסגנונו המרוחק, בכתיבה כמו עיתונאית שלכאורה מדווחת על השתלשלות האירועים באופן לינארי – סגנון שמתאים גם לז'אנר הביוגרפי וגם לזה ההיסטורי, שמבקשים לתאר את האירועים בסדר של סיבה ותוצאה, התחלה אמצע וסוף שנובעים האחד מהשני. אבל הסגנון של אשנוז מתוחכם יותר. יותר מכל הכתיבה המרוחקת הזו מזכירה מאוד את הניכור האקזיסציאליסטי של אלבר קאמי. אשנוז אמנם מתאר את האקסצנטריות של אמיל, אבל הכתיבה הדיווחית מדגישה דווקא צד אחר בדמות האניגמטית הזו, שנשארת אניגמטית עד סוף הספר; היא מדגישה את מוזרותו, שתקנותו, צייתנותו העיוורת למדינה ובעיקר הודפת כל רצון של הקורא להבין מה מניע את האדם הזה, מה הביא להיווצרותו של אותו אדם-מכונה, הקטר הצ'כי, רצון לגיטימי אם וכאשר מדובר בביוגרפיה. התיאור הזה מקביל כאמור לתיאור של צ'כיה: כמו הכושר של אמיל, הקומוניזם בצ'כיה מקצין והמדינה הופכת נוקשה ומסוגרת יותר ושניהם נותרים בגדר חידה לעולם שמחוץ להם, חידה שאינה נפתרת בספר.

למעשה זהו סיפור ביוגרפי-היסטורי של סיבה ותוצאה שנשלל ממנו הגורם המהותי לשני הז'אנרים הללו: המניע. כמו במחזה אבסורד, הסיפור מתחיל בשרירותיות ומסתיים בשרירותיות. הוא מתמשך מכוח האינרציה, מתוך הישרדות, ללא עומק פסיכולוגי או מניע אידיאולוגי. הסיבה לרוץ, הסיבה למלחמה, הסיבה לניצחון או להפסד חשובות (או אינן חשובות) באותה מידה כמו הסיבה להפסיק לרוץ, להפסיק להילחם, להפסיק לנצח או להפסיד. שלושת הסיפורים: הסיפור של אמיל, של צ'כיה ושל אשנוז תלויים זה בזה ובעלי גורל משותף. על אף האפשרות שקורצת ברקע, אף אחד מהם לא נמלט מגורלו או מהמסלול שלו. אפילו הריצה הפראית והחריגה של זטופק מתקיימת בתוך נתיב ידוע וחותרת לניצחון מוגבל.

הכתיבה של אשנוז, בניגוד לכתיבה עיתונאית, איננה אובייקטיבית לגמרי. הוא מבליח כדמות-מספר מדי פעם, פונה פתאום לקורא, מתייחס לעתים לאמיל כ"אמיל המתוק" ומערער את מעמדו כמספר חיצוני. קשה להבין את יחסו לאמיל ואת העמדה שלו בנוגע לסיפור. גם הוא, כמו הדמויות, נטול מניע לכאורה. הוא כותב כפי שאמיל רץ – ככה. בסגנונו הייחודי והמשונה ועם חיוך לצופה/הקורא שלא בטוח אם מדובר בחיוך אירוני או תמים. על כל פנים, נדמה לי שהקריאה באשנוז מהפנטת כמו הצפייה בקטר הצ'כי חוצה את קו הסיום, איש איש בתחומו ובסגנונו.

"לרוץ", הוצאת סמטאות 2011

"לרוץ", הוצאת סמטאות 2011

"לרוץ", ז'אן אשנוז. הוצאת סמטאות, 2011. תרגמה את זה יפה: שירה חפר

Comments are closed