על "פילוקטטס" ומשולשי אהבה-שנאה

המחזה "פילוקטטס" מאת היינר מולר, העולה בימים אלו כהצגה בתיאטרון החאן הוא עיבוד מודרני שמבקש להאיר פינה אפלה בסיפור האפוס של מלחמת יוון וטרויה: סיפור המפגש בין אודיסאוס, מנהיג רב כוח וכוחניות, לבין פילוקטטס, חייל ומפקד מעוטר בצבא יוון, שננטש על אי בודד לאחר שנפצע בקרב.

המחזה מציג משולש כוחות: בקודקוד אחד ניצב אודיסאוס, מנהיג חלק לשון שכוחו בעיקר בפיו. המלחמה שנמשכת זה עשור נמצאת כעת על סף הכרעה ואודיסאוס רוצה לנצח את טרויה אחת ולתמיד. לשם כך עליו לגייס לצידו את פילוקטטס (קודקוד מספר 2) – מפקד יווני נערץ שאודיסאוס נטש על אי בודד במהלך המלחמה, לאחר שזה נפצע ואיבד את רגלו. מאז הנטישה שרד פילוקטטס על האי הודות לתושייתו, קשתו ורצונו לנקום באודיסאוס הבוגד. בניגוד לאודיסאוס, פילוקטטס הוא חייל נאמן שרואה לנגד עיניו את טובת עמו ולא את ההון הפוליטי שהוא עשוי לגרוף מהמלחמה. בתווך נמצא נאופטולמוס, בנו של אכילס, צעיר נלהב וחסר ניסיון שמטלטל בין השניים ולא יודע באיזה צד לבחור – לעתים הוא נשבה בקסמי דבריו של אודיסאוס ולעתים הוא נמס לשמע כנות לבו של פילוקטטס.

ההצגה נפתחת כאשר אודיסאוס ונאופטולמוס מגיעים לאי במטרה להשיב את פילוקטטס ליוון. אודיסאוס משכנע את נאופטולמוס לרמות את פילוקטטס על מנת להשיג את המטרה והצעיר הנוח להשפעה משתכנע אחרי נאום פתלתל של המנהיג המנוסה. מכאן המשולש מתחיל להתהפך והעלילה מסתבכת שוב ושוב ובכל רגע ידה של דמות אחרת על העליונה; רגע אחד אודיסאוס מוביל את השניים אל עבר האונייה ובחזרה ליוון; רגע אחר הכוח בידיו של פילוקטטס שמכריז שעד שלא יוחזר לו נשקו אף אחד לא עוזב את האי; ברגע שלישי נאופטולמוס מכוון את הנשק לאודיסאוס ומכריז נאמנות לפילוקטטס; זמן לא רב אחרי כן הכוח חוזר לאודיסאוס כשהוא שוב משכנע את השניים שניצחון היוונים מעל לכל. כל אחד עלול להירצח בכל רגע, הבריחה וגם המוות תמיד מעבר לפינה.

תבנית המחזה מוכרת ממחזות ומתסריטים אחרים: שלושה אנשים התלויים זה בזה נמצאים במקום מבודד ללא אפשרות לברוח. על מנת להצליח להיחלץ שלושתם צריכים להסתדר זה עם זה או לפחות להגיע להסכמה לגבי תוכנית פעולה אחת – משימה שנידונה מראש לכישלון. בדומה למחזה "בדלתיים סגורות", שהוא אב הטיפוס של מחזות מהסוג הזה, כל אחד מהמשתתפים במשוואה הזאת הוא הגיהינום עבור זולתו, והמרחב המצומצם, במקרה הזה אי יווני מבודד, הוא כלא מסוגר שהדמויות בונות סביבן במו ידיהן. ישנה אשליה של אפשרות לברוח, אך למעשה הדמויות עצמן הן הסורגים והמנעול אחת של השנייה, ולכן אין להן סיכוי לצאת לחופשי.

אפשר לחלק את הז'אנר העצום הזה, "מחזות", לשני סוגים: מחזות שמטרתם היא הטקסט הספרותי ומחזות שמטרתם היא הפעולה הדרמטית. כמובן שמדובר בחלוקה גסה מאוד ושבכל מחזה קיימים שני האלמנטים, אלא שיש מחזות שבולטת בהם הנטייה לצד אחד מבין הקטבים הללו. למיטב קריאתי, מחזות שמתמקדים בטקסט הם פרי עטם של כותבים שיש להם תאוריה או רעיון פילוסופי כלשהו, אג'נדה שהם רוצים להעביר לקהל הרחב. התשתית של המחזה – דמויות, דיאלוג וכו' – מאפשרת להם להביע כמה צדדים בדיון התיאורטי; המבנה של המחזה מתיר המחשה חיה של הקולות השונים: כל דמות מייצגת עמדה פילוסופית (ערכית, מוסרית, פוליטית וכיוצא בזה) ועיקר המחזה הוא ההתנצחות בין הדעות השונות. גם סארטר, אם כבר הזכרתי את "בדלתיים סגורות", עשה שימוש דומה בז'אנר הזה; המחזות שלו מורכבים בעיקר ממונולוגים ארוכים וממעט מאוד התרחשות בימתית שאיננה דיאלוג. מנגד, במחזות שבהם הפעולה הדרמטית היא העיקר, הטקסט הוא כלי דרמטי אחד בין שאר האמצעים התיאטרליים; אף על פי שהמחזות הללו פחות "טקסטואליים" הם קרובים יותר ליצירה ספרותית משום שהם משאירים מקום לפרשנות ולחוויה של הקורא/הצופה ואינם מאביסים על הכפית המוגשת לפיו תאוריות פילוסופיות גמורות.

פילוקטטס שייך ללא ספק לסוג הראשון של המחזות. לאורך המחזה וההצגה מהדהדות שאלות מוסריות הנוגעות למלחמה ולצדק: האם מותר לשקר בזמן מלחמה? האם זה מוסרי לנטוש פצוע בשדה הקרב למען הניצחון? האם מלחמה יכולה בכלל להיות מוסרית או שמא כל יומרה כזאת היא הצטדקות שתוביל את העם להפסד המערכה? לכאורה, מדובר בשאלות אתיות חשובות שהרלוונטיות שלהן לימינו ברורה מאליה (צפיתי בהצגה יום לאחר פרסום דו"ח המבקר על התנהלות המדינה בזמן מבצע צוק איתן). אבל המחזה, וגם ההצגה, לא מאפשרים חשיבה עמוקה ואמתית בנושא וגם לא מציגים עלילה שתהיה רלוונטית באמת לקהל הישראלי באולם. שלושת הדמויות מדברות בלי סוף, מלל על גבי מלל של צידוקים, חיבוטים, היסוסים ובעיקר נאומים נחרצים. נאופטולמוס, כמו הצופה, נמשך פעם לצד אחד ופעם לצד השני. אבל העניין של הקהל הולך ופוחת ככל שהמחזה נמשך. ההתרחשות התיאטרלית כולה היא מלל: מונולוגים ארוכים, מעט מאוד תזוזה על הבמה, דקות ארוכות שבהן שחקנים עומדים על הבמה ואין להם מה לעשות מלבד להגיב בהעוויות משונות למונולוג המתמשך של דמות אחרת. למרות הבמה, התפאורה והתלבושות שהעידו על כך שמדובר בתיאטרון, הרגשתי שאני צופה בעימות פוליטי, במקרה הטוב, או בטלנובלה עמוסת תפניות דרמטיות, במקרה הרע.

הבימוי לא איזן את הנטייה הטקסטואלית של המחזה ולא סיפק מספיק מרכיבים דרמטיים מעניינים לצופה ההולכת ומשתעממת. התפאורה, מיוחדת ומרשימה כשלעצמה, שימשה כאוסף אביזרים ותו לא; מצד אחד, פסלים תקופתיים גרנדיוזיים הוצבו על הבמה, מצד שני, לאלמנטים הללו לא שום תפקיד בהצגה, לא סימבולי ולא פיזי. לאביזר אחד בלבד היה שימוש, והוא הטלוויזיה שהונחה על גבי אחד הפסלים; אחת לכמה זמן אחת הדמויות צילמה את המתרחש במצלמת וידאו וההתרחשות (ובהתרחשות אני מתכוונת לעוד מונולוג ארוך של אחת הדמויות) הוקרנה על המסך, באותה העת ממש או לאחר מספר דקות. רק לקראת סוף ההצגה הובנה מטרת האפקט: השימוש בטלוויזיה ובמצלמת וידאו הדגיש את הפן הנרטיבי של המלחמה והדהד עוד שאלה מוסרית: מהי האמת – מה שקרה בשדה הקרב, או מה שצולם ושודר בטלוויזיה? אבל גם כאן, המסר הזה הועבר בצורה מפורשת מאוד (וגם מיושנת לטעמי) ונדחף לגרונו של הצופה בכוח, כדי שחלילה לא יפספס אותו.

קרן אור אחת בהצגה הייתה סצנה של עימות פיזי בין אודיסאוס לנאופטולמוס. למשך דקות ספורות הקהל וגם השחקנים התעוררו לאור הקרב עקוב הקטשופ. אני כותבת קטשופ כי אכן היה שימוש בקטשופ כדם – וזה היה נפלא. שני האויבים הזמניים התקוטטו במרץ, אך כל אחד היה בפינה אחרת של הבמה, ומדי פעם השניים נפגשו ושפכו קטשופ זה על זה; כך, הקרב דרש דמיון ואקטיביות מצד הצופה וגם הפנה את המצלמה אל הקהל, כאומר: "היי, זה תיאטרון". וזה מה שאני מצפה מתיאטרון – לא שינסה לחקות את הפוליטיקה ואת המציאות אלא שיגיד עליה דבר מה – ושיעשה זאת בדרך אמנותית, דרך תיאטרון. בניגוד למציאות שבחוץ, אני מצפה מתיאטרון שיספק לי אמנות שמגרה אותי לדמיין, לחוות ולחשוב, ולא שיציג בפניי עוד עמדה מוסרית עם אמירה מוגמרת.

כדי לסיים בנימה אופטימית אני רוצה להוסיף שבהתחשב בנסיבות, המשחק של השחקנים היה מצוין, ובייחוד של פילוקטטס, ששיחק נמרוד ברגמן.

לעמוד ההצגה בתיאטרון החאן לחצו כאן

Philoctetes-S-0932R-1024x683

"פילוקטטס", תמונה מתוך אתר תיאטרון החאן

Comments are closed