בדלתיים סגורות | על "והכלה סגרה את הדלת" לרונית מטלון

הנובלה של רונית מטלון, "והכלה סגרה את הדלת" מגוללת סדרת אירועים הפרושים על פני יום אחד, יום חתונתם של מרגי ("מרגלית, אבל כולם קוראים לה מרגי") ומתי. יום חתונה, כל חתונה, מכיל בתוכו מתח ידוע ומוכחש: מצד אחד, זהו יומם המאושר של הזוג הנישא, רגע מכונן של הצהרת אהבה פומבית ואמונה (נאיבית?) שחיים זוגיים נצחיים אפשריים עדיין. אך מן הצד השני, והמציאותי יותר, ידוע שזה בעיקר רגע שיא של מתח ולחצים פנימיים וחיצוניים, שהצטברו במשך חודשים ארוכים עד אותו יום גורלי עמוס ציפיות.

הספר נפתח בדלת נעולה. הכלה, מרגי, מסתגרת בחדר ומצהירה מאחורי דלתיים סגורות: "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת!" – הצהרה (כמעט יחידה מפי הדמות) שמהדהדת את ההכרזה התלויה באוויר, המחכה למימוש: "מקודשת, מקודשת, מקודשת"; השאלה תמשיך להתנוסס מעל הקוראת, סימן שאלה עצום שילווה את הקריאה כולה. מוטיב הדלת הנעולה הוא מוטיב מעניין בספרות העברית ומזכיר באופן אינטואיטיבי קודם כל את "פרנהיים" לעגנון (ששורשיו כמובן באודיסאוס); פרנהיים, דמות אומללה וטרגית, חוזר לביתו לאחר שנים ארוכות בשבי ומוצא את דלת ביתו נעולה. בהמשך מתברר שאשתו נטשה אותו לטובת גבר מוצלח יותר ושבנו יחידו נפטר. הוא יוצא למסע חסר תכלית במטרה להחזיר לעצמו את אשתו ואת חייו שקדמו למלחמה, ניסיון שסימני כישלונו ידועים כבר בנקודת ההתחלה. עיקר הסיפור הוא אותה דלת נעולה, שבה מתחיל הסיפור, גם של עגנון וגם של מטלון;  הדלת כסמל לאי יכולת בסיסי לקיים תקשורת, אפילו כשמדובר באנשים הקרובים ביותר. פרנהיים רוצה את חייו בחזרה, אך יותר מכל הוא מבקש אמפתיה, שמישהו יקשיב לו, שמישהו יחלוק איתו את עול סיפור המלחמה שלו, אך כאמור, אין אדם שיעשה זאת, והדלת ללב אדם אחר נותרת נעולה וחסומה.

גם הנובלה של מטלון מציבה את הדלת הנעולה בין בני זוג; הבחירה דווקא במערכת היחסים הזאת (ולא נניח, בין הורה לילד) מבליטה את אי הנוחות החתרנית שמערערת על עצם היתכנות הקשר הזוגי: כיצד ייתכן ששני אנשים אינדיבידואלים בוחרים לקשור את חייהם אחד בשני מתוך רצון חופשי, כאשר הקשר ביניהם אינו מבוסס על קירבת בשר ודם? מעבר להסכם הפיננסי או המעמדי הכרוך בנישואים, כרוכה בהם יותר מכל האמונה שנפש האדם מסוגלת לקבל, להכיל, להבין ולאהוב נפש אחרת (עד שהמוות וכו'). היפותזה סנסציונית, ללא ספק. מטלון זורה את השאלות הללו בעדינות: האם אדם יכול באמת ובתמים להכיר אדם אחר, מהי המהות של ההיכרות הזאת ואת מי היא בעצם משרתת.

הנובלה נעה בין שני קצוות, של גרוטסקיות ועידון; בין הנראה על פני השטח ובין הרגשות החבויים. סיפור המעשה והדמויות, אותם דברים "נקראים על פני השטח" מגוחכים ולעתים גרוטסקיים ממש: שתי האימהות הלבושות ומאופרות יתר על המידה, נעלי הלכה הארוכות של החתן לעתיד, הסבתא החנוטה בתחרה ועסוקה בליחוך תפוחים וגרעינים מבלי להבין את המתרחש סביבה, בן הדוד הצעיר שזורק הערות חסרות טקט לכל עבר – הדמויות שסובבות את הזוג ישראליות מאוד, מוקצנות מאוד וכל אחד יזהה בהן לפחות קרוב משפחה אחד שמוכר לו בהתנהגותו המביכה ומעוררת הרחמים כאחד. כולנו נכחנו לפחות בחתונה אחת שדמתה לקיטש הוליוודי שיצא משליטה, ומטלון משתמשת בחומרים הידועים הללו ומגחיכה את הסיטואציה הנלעגת הזאת אף יותר. לצד העלילה החיצונית הזאת, שמלווה בהיסטריה ובניסיונות פתטיים להציל את המצב, מתרחשת עלילה פנימית שברירית ומפורקת; מתי, החתן הנטוש הלכוד בנעלי לכה, עומד חסר אונים מול הדלת הנעולה ומנסה להבין מה השתבש. ככל שהיום מתארך והשעה דוחקת עולים בו זיכרונות מיחסיו עם מרגי, רגעים קטנים, עדינים, לא מריבות ולא פרידות; בניגוד לדרמה שמתרחשת לידו הוא שוקע לאט לאט בדרמה הזוגית, ומזהה את נקודות החיכוך הדקות (מבט בוהה קדימה רגע אחד ארוך מדי, הטלת ספק קלה, כמעט בלתי מורגשת) שהעידו על השבר המתקרב. בשלב כלשהו אם החתן האמוציונלית קורסת ומטיחה בבנה את העובדה היבשה שמרגי פשוט לא אוהבת אותו. אך כיצד אהבה קשורה לעניין? מתי מחפש תשובה בדלת הנעולה ולא מוצא, ובמקום תשובתה של מרגי עולים שברי הזיכרונות ומנסים למלא את מקומה. התשובה שעולה מהם היא שאהבה איננה דבר שישנו או שאיננו, לא מתחילים לאהוב ביום אחד כפי שלא מפסיקים ביום אחר.

בפרנהיים עגנון מספר את סיפור הדרמה הזוגית בצל הפעולות המתרחשות סביב: הרגשות המודחקים מנסים לצוף ולהציף את הסביבה האדישה אבל בפועל כמעט ואינם נאמרים, אך קיומם מתבטא דרך מחוות סמליות של הדמויות. גם אצל מטלון אפשר למצוא את אותה גישה ספרותית "התנהגותית"; הנובלה ויזואלית מאוד עד כדי דמיון פואטי לתסריט או למחזה; גם ללא תיאור פיזי, הדמויות מובחנות מאוד (את הסבתא למשל, היה לי קשה שלא לדמיין כמו הסבתא ממשפחת זגורי), תיאורי הרגש והמחשבות כתובים בתוך סוגריים, בדומה למחזה, ובעיקר – העלילה מבנה היטב את המתח ההולך ומצטבר עד לסיום (שהוא בכל זאת ספרותי, לא קולנועי). עולמן הפנימי השברירי של הדמויות קשות היום מודחק על ידי חיצוניות קריקטוריסטית, מסיכה שהחיים אילצו אותן לאמץ, אבל המשבר בין מתי ולמרגי מחלץ מהם מחוות אנושיות דלות.

הפער בין העלילה הצבעונית, הקולנועית באופייה, לבין סיפור השבר בין מרגי למתי הוא מהות הנובלה: מהו מקומה של האהבה, במובנה הפשוט ביותר – היתכנות של תקשורת כנה – בעולם נטול אמפתיה וחסד.

אני אסיים במשפט שמשוררת חכמה אמרה לי ממש לאחרונה ושנשאר איתי מאז: "זוגיות זו אמנות".

והכלה סגרה את הדלת, הוצאת כתר (2016)

Comments are closed