אז אחרי הרבה תגובות מרגשות ומפרגנות ל"צבע החלב" ולתרגום שלו בחודש האחרון, מתפרסמת השבוע בהארץ ביקורת של רות אלמוג, ביקורת אוהדת כלפי הספר אך לא כלפי התרגום. התאכזבתי מאוד לקרוא את הדברים שרות כתבה, אבל גם אם יש לי (ויש לי) מה לומר ולהשיב כלפי הטענות שלה, זאת נראית לי התנצחות דקדקנית מיותרת.
למי שלא קרא/ה (לא יהיו ספויילרים), הספר מסופר בגוף ראשון מפיה של מרי, נערה שגרה במשק חקלאי באנגליה ונידונה לחיים פשוטים, קשים ובעלי אופק מצומצם מאוד. מרי היא דמות שמשתלטת על הקורא, ההזדהות אתה כמעט מיידית והקול שלה, כמו שרות כתבה ובצדק, הוא הגיבור האמיתי של הספר. נל ליישון היא סופרת וגם מחזאית, ואחת הסיבות שהספר הזה שובה לב ונפש היא היכולת שלה ליצור דמויות אמינות מאוד, חיות ומורכבות, וגם דיאלוגים מדויקים, שאופייניים יותר לדרמה מאשר לספרות. מכאן, הספר הציב בפניי אתגרים שאולי בולטים יותר בתרגום דרמה – יצירת זמן מהימן, דיאלוגים אמינים ובעיקר לתרגם את השפה המיוחדת של הגיבורה כך שתישמע טבעית ככל הניתן. מרי כותבת את הספר זמן קצר לאחר שלמדה קרוא וכתוב והקרבה בין השפה המדוברת בפיה ובראשה תואמת את האופן שבו היא כותבת: בישירות, בעילגות (שאיננה כוללת שגיאות כתיב אלא תחביר שדומה לשפת הדיבור ושימוש לא מדויק במילות קישור או צירופים כבולים, לדוגמה), בלי סימני פיסוק ובלי מקום לה ולקורא לאתנחתא או לנשימה. השפה המשובשת היא תוצאה של אי ידיעת השפה אבל גם של הבהילות והדחיפות שלה לסיים את הסיפור. מרי עילגת, אך לא טיפשה. היא חסרת השכלה אך בעלת ידע אינטואיטיבי מדויק לגבי העולם הסובב אותה, וכך גם השפה שלה; זו שפה של נערה בורה אך גם של של נערה שעושה שימוש מדויק במילים כך שיבטאו את האופן שבו היא, ורק היא, רואה את המציאות.
רות מציינת במאמר את נקודת הפתיחה ה"בעייתית" של התרגום: אין ישראלי שדובר את השפה שהגיבורה כותבת וחושבת בה: שפה עילגת של נערה אנגליה חסרת השכלה בתחילת המאה התשע עשרה. כדי להתחיל את התרגום הייתי צריכה לקבל כמה החלטות מהותיות, שאת כולן הנחתה שאלת האמינות, הקריטית בתרגום דרמה; כיצד ליצור דמות דוברת עברית שתצליח להעביר את החוויה של מרי – הרחוקה מבחינה היסטורית, תרבותית ודתית – בצורה שתהיה נאמנה למקור. וכאן נכנסת שאלת הנאמנות שכל מתרגמת נדרשת אליה, בכל תרגום מחדש: מהי הנאמנות במקרה של הספר הזה?
חלק גדול מהסיפור של מרי הוא המשחק והתעתוע בין קרבה וריחוק. כל ניסיון שלה ליצור קרבה מוביל לריחוק, לפגיעה, וההתמודדות שלה מול המציאות שהיא נתונה בה היא במידה רבה הניסיון למצוא דרך לחיות חיים שיש בהם קרבה ורכות (לטבע, למשפחה, למילים) בתוך מציאות שמתעקשת להטיח בה את הקושי ואת נחיתותה המעמדית. השפה היא חלק מהותי מהמשחק או מהניסיון הזה. מרי היא אדם של מילים, היא וורבלית מאוד, יש לה לשון חדה, אבל היא לא יודעת לקרוא; היא נכנסת לעולם הקריאה והכתיבה כפי שהיא נכנסת לכל מקום: בתמימות ילדית אך גם בביטחון של ידיעת עצמה – אבל גם הקרקע הבטוחה הזאת הופכת הופך לאלימה ומנצלת. למרות זאת, מרי מצליחה להפוך את החוויה לשלה, לנכס אותה דרך הנשק שהאוייב נתן לה ולספר את הסיפור במילים שלה, והעילגות שלה הופכת לשפה פואטית בעיקר משום שהיא מסופרת בקולה שלה ולא באף קול אחר.
וכאן אני חוזרת לתרגום ולשאלת הנאמנות. מבחינתי, האתגר המרכזי היה לתרגם את החוויה הבו-זמנית של מרי של זרות ואינטימיות עם המילים שמרכיבות את הסיפור שלה. האמינות של הדמות הייתה תלויה בהדרגתיות שבה היא מתחילה להרגיש נוח בתוך השפה ובתוך עצמה, מתבגרת בתוכה, מתקרבת אליה, אך יחד עם זאת שימור המימד שבו השפה (כמו האם שמעולם לא מגנה עליה) תמיד מגלמת גם צד מאיים ומסוכן. רות כותבת בביקורת שהתרגום הוא "תערובת מלאכותית, מומצאת, של שגיאות דיבור" – אך בשבילי, כמתרגמת, זהו בדיוק המקום שבו מלאכת התרגום נעשית מעניינת: האתגר ליצור שפה מומצאת אך אמינה, להצליח להרחיב את העברית כך שתיתן מקום לקול אחר, גם אם הוא לא יכול היה להתקיים מבחינה היסטורית וגם הוא לא שייך אליה, כביכול. השפה של מרי בתרגום נעה בתוך גבולות שניסיתי לשמור עליהם בעקביות – לא עכשווית מדי (עילגות מתבטאת בסלנג פעמים רבות), שכן הסיפור מתרחש במאה התשע עשרה, לא ישראלית מדי, כלומר לא מזוהה עם סגנון דיבור פריפריאלי ישראלי, ולא תנ"כית מדי, כדי לא לייהד את מרי יתר על המידה. השפה שלה פואטית יותר כאשר היא מדברת על הטבע, גם מבחינת אוצר המילים וגם מבחינת התחביר. מרי מעידה על עצמה שהיא לא יכולה להסתיר שום דבר, שהיא אומרת בדיוק מה שהיא חושבת, וכך גם בשפה שלה בספר – כשהיא סוערת השפה נשברת, כועסת את כעסה, כשהיא מתבוננת בעולם השפה מתרככת יחד איתה. כך, הנאמנות בספר הזה הייתה עבורי הנאמנות למרי ולחוויה שלה דרך מילים, וזו הנקודה שממנה תרגום הספר נפתח בפניי ושאני מקווה שהצלחתי לפתוח בפני הקוראים הישראלים.
ובכל זאת, קשה לי שלא להתמרמר קצת על שתי נקודות בביקורת. ראשית, מוזר לכתוב בנחרצות רבה כל כך על התרגום מול המקור כאשר הכותבת מצהירה בעצמה שלא קראה אלא את הפסקה הראשונה במקור. האמירה שבמקור יש שגיאות כתיב היא פשוט לא נכונה, ברוב המכריע מדובר בשגיאות תחביר ודקדוק, זאת הייתה חלק מהביקורת על הספר גם באנגליה ולו הייתי מכניסה שגיאות כתיב זו הייתה התרחקות עצומה מהמקור. שנית, משונה לי ההפרדה בין ההנאה מהספר ומהמתח שהסיפור מייצר לבין הטענה שהתרגום "שגוי" ו"פגום", כאילו שניתן להפריד בין הסיפור לבין התרגום שלו בצורה חדה כל כך.
בכל אופן, בדעה משוחדת ובלתי אובייקטיבית לחלוטין, אני ממליצה מאוד על הספר הזה. הקול של מרי הוא קול ייחודי וחד פעמי ואני שמחה שהייתה לי ההזדמנות לתרגם אותו.
"צבע החלב": מהנה באופן מחשיד – כתבה של שרון קנטור
